לזכרו של סמ"ר רון לביא

בהתחלה הם לא היו בטוחים שהלכת,
וכשמצאו אותך, הייתי בבית לבד,
ובאו חפויי ראש, שלושה במדים
ונכנסו לבשר אחד, אחד.
וזכרתי כשהיית נער, לך הייתי סח,
״כשתגדל – תבין״
ואתה צחקת, ולי אמרת – כך
לא אעזוב אותך כשתזקין.
 
חלפו השנים ובגרתי,
וראשי משיבה הלבין
ומצאתי שאני הוא הבור לא יוכל להבין
אבל לפעמים כשהשמים מתכסים בפלומה לבנה,
בכנפי מלאכים,
מצפון ודרום, ממזרח ומים
אני יודע בני אתה איתם,

אחרי שעברנו שנים תריסר,
בים של שכול וכאב,
לא הבנו מאום, לא עיכלנו דבר.
לבשורה המרה, הלב מסרב.
 
זוכרים אותך יום ולילה
חורף אביב, קיץ וסתיו
מכסת געגוע, שאף פעם לא די-לה
הלב כה הומה לבן שאהב.
 
וזוכר הוא הלב, את הבן שאהב.
טיולים עם אחיו והוריו בשדות.
חגיגה של אביב בצבעים של זהב
אין סוף לו ליופי, לשפע להוד.
 

דקה דומיה לילד שקט,
שהיה תמיד נאמן,
מול צרה ומצוקה תמיד מתעשת,
את דמותו יתאר רק אמן.

דקה דומיה לתלמיד ושמו רון,
אהבוהו מוריו חבריו,
אהוב וחכם ורב כישרון,
משכיל וידען, אך עניו.

דקה דומיה לנער סקרן,
מבורך ברצון ודמיון,
שהניח בצד ילקוטו וספריו,
והפך ללוחם בשריון.

רון היה ילד מופלא אך גם פרח נדיר, בין פרחי הגולן
רון היה מלח הארץ הזאת היפה וכל כך מיוסרת,
רון היה מה שאלפי אמהות רק כמהות לו בחום יחולן
אבל רק מעטות מהן לא רק כמהות
אלא גם מתברכות בו בלי הרף.

רון היה לב שלרגע אחד לא חדל מלרעוב ולצמוא
לחכמת הספרים, לתרועות כדורגל, לכל שמיתר רק הרעיד לו
רון היה מי שחשב על רעיו עוד לפני שחשב על עצמו
ועל כן גם כל כך אהבוהו רעיו
אך פשוט התביישו להגיד לו.

רון, אתה חקוק עמוק בבשר הזיכרון
כמו שמות האוהבים בבשר גזעו של עץ שחוח.
אנחנו אנשים קצת משונים כאלה, רון :
לא שוכחים לזכור
ולא זוכרים לשכוח.

לילה לילה, אני שולה שברי חלומות
מאוקיינוס היקום
פנינים של זכרונות,
עליך בן רחום

הלב בכאבו מרחבים הוא גומא
מחפש אותך שואף למפגש
יום וליל הוא אוהב והומה
לא חדל, לא אומר הוא נואש

בעקבותיך הולך הוא, אל עולמות שמעבר
לבנים כשלג הם
רחוקים מצער ומשבר
בזוהר יפעתם, רוצה להתנחם

חלפו להם קיץ אביב, חורף וסתיו,
ואיתם עוד תקוות, אכזבות, חלומות
נשרו בשלכת, עלי הזהב
והזמן לא עצר, לא פסקו מלחמות.

ובלב, המחוגים פסקו מלכת
ולעיתים בלאט הם סובבו אחור
דוממים הם כסתיו בשלכת
מחכים שלכאן עוד תחזור

בן 20 נטלו הגלימה מכתפיך
עת באו וקראו לך המלכים
בין מלכים ורוזנים חלקך
הם מעיניך, פניני דמעות מוחים