דקה דומיה לילד שקט,
שהיה תמיד נאמן,
מול צרה ומצוקה תמיד מתעשת,
את דמותו יתאר רק אמן.
דקה דומיה לתלמיד ושמו רון,
אהבוהו מוריו חבריו,
אהוב וחכם ורב כישרון,
משכיל וידען, אך עניו.
דקה דומיה לנער סקרן,
מבורך ברצון ודמיון,
שהניח בצד ילקוטו וספריו,
והפך ללוחם בשריון.
דקה לתקוות, לחלום לחזון,
לעולם שחיכה,לעתיד,
ובהרף שניה, כך ירד לטמיון,
מדוע ולמה, מי ידע להגיד.
דקה דומיה למה שהשארת,
חברים והורים ואח ותקוות,
לדברים מופלאים ויפים שאמרת,
לחיוך ולאור, לאלפי מנגינות.
לעשרים השנים, שאיתנו היית
אף כי מעט היו הן, ספורות,
תודה על הזמן שאתנו חיית,
אחרי לכתך כבו האורות.
דקה דומיה ללוחם נאמן,
שיצא בסערה, לקרב ולאש,
יהא פועלו, אות מופת וסימן,
עד נשוב ושנית ניפגש.