בהתחלה הם לא היו בטוחים שהלכת,
וכשמצאו אותך, הייתי בבית לבד,
ובאו חפויי ראש, שלושה במדים
ונכנסו לבשר אחד, אחד.
וזכרתי כשהיית נער, לך הייתי סח,
״כשתגדל – תבין״
ואתה צחקת, ולי אמרת – כך
לא אעזוב אותך כשתזקין.
חלפו השנים ובגרתי,
וראשי משיבה הלבין
ומצאתי שאני הוא הבור לא יוכל להבין
אבל לפעמים כשהשמים מתכסים בפלומה לבנה,
בכנפי מלאכים,
מצפון ודרום, ממזרח ומים
אני יודע בני אתה איתם,
אתה עם האמהות ליד קיר הנופלים בשריון
ובגל העייף שמגיע לחוף,
באלף דברים אתה רון,
ועדיין נצחי ומעבר לנוף,
ואני יודע שמעבר לקרב, לעוולה, ולרצח,
לבשורה הזאת אני מאמין,
ולפעמים כשהחושך רב, והלב כבד
מתנגן בי פסוק מימי נעורי
אולי אלי הוא לא הלך הבן האובד,
ואולי רק אולי, כמלאך משולח
הוא מודד בנשיקות,
את נתיב עולמך א ל ו ה י.
