לזכרו של סמ"ר רון לביא

האופי שלך המנומס, המאופק והרגוע היה משרה, היה בכל חדר אליו נכנסת, פשוט ילד טוב שהפך לבחור מנומס וכך גם הלכת כגיבור. תמיד רצית להיות נהג טנק, נהיית לכזה ולא לסתם איש צוות אלא לנהג הטנק המצטיין בפלוגה ועל כן מפקד הפלוגה בחר לצאת איתך לקרב, אתה מקצועי, מופתי, יסודי ולוחם נאמן. כמו כל דבר שעשית בחייך נתת את כולך למה שאהבת: אם אהבת ללמוד מקצוע מסוים ידעת עליו הכל. אם אהבת קבוצת כדורגל ידעת עליה יותר מכולם והשקעת בה את כולך.  אם אהבת את הטנק שלך, את הפלוגה ואת המדינה, נתת לה יותר מהכל- נתת לה את נשמתך באותו טנק שכל כך אהבת. וזה מה שמיוחד בך, המסירות למה שאתה אוהב.

הימים, ימיה הקשים של האינתיפאדה השניה. התוכנית למצות את הבילוי המשותף ברגילה שלך, בעוד פרק זמן נדיר למחרת היום נגדעה באיבה. הוקפצת חזרה לפלוגתך להתמודדות הבלתי פוסקת עם הטרור, בפאתיה הדרומיים של עזה.
אני מנסה לשחזר את הקורה אתכם באותו היום. שגרת צוות כוננות, השיחות וקטעי הצחוק עם הצוות, נמוגים באחת עם הידיעה על תקרית ירי בגזרה.
אתם ממהרים אל הטנק במיומנות של צוות ותיק ותוך פחות מדקה, מרכבת הברזל אוספת כוח ויוצאת נחושה אל עבר מיקומה המשוער של חולית האויב. במרחב הזה, שלא בידיעתכם, אורב לכם מטען גחון רב עוצמה.
מכשיר הקשר פולט פקודות קצרות, הדם הולם ברקות בחוזקה. נהיגת הטנק וניווטו כבפעמים רבות בעבר, הופקדו בידיך האמונות. תאוות הידע שכה אפיינה אותך, הפכה אותך למקצוען גם בתחום זה.
התרכזת, בוודאי, באותו קו תמרים שבקצהו המערבי שהתה חוליית האויב. עקבות הברזל פילחו את הקרקע, שאגת המנוע, טרטור המקלעים ואוושת הקשר נקטעו באחת בהבהק נוראי. את רעש הפיצוץ, אתה ושני חבריך לצוות כבר לא יכולתם לשמוע. נותרתם שם בפאתי עזה, שלושה גברים, לנצח בני עשרים.

דיונות החול הפראיות המתערבבות באדמת לס נגבית חרוצות בעקבות הטנקים וסימני כף הדחפור
שחישף אותם, כדי להרחיק את האויב מהציר. רוח הים בין המטעים שם מול בתיה
העלובים  של שכונת בקשי הנשענים זה על זה
כאילו מתאמצים לשרוד וילד קטן אולי בן שלוש סמוק לחיים וחובש כיפה הנראית גדולה
עליו במספר מידות העולה לבדו על האוטובוס הממוגן כדי להגיע לבן משפחה הממתין לו
במחסום קרני בדרכו מנצרים החוצה.

עם כל זאת היתה בי תחושה טובה של שביעות רצון ממה שזה עתה חוויתי, בחותמי את הביקור
בפלוגת "גולן של גדוד "סופה " המבצעת פעילות מבצעית בנצרים, בתקופת
הלחימה הקשה מול המחבלים הפלסטינים ברצועת עזה. פנקס הסמח"ט, המיועד לרשימות
שאין לשכוח נותר ריק, לא ביקשו ממני דבר, הם מסתדרים בתנאים הקיימים. אין תלונות.

לפני הצהריים נכנסנו באותו אוטובוס לנצרים, אני ומטה החטיבה יחד עם המ"פ יניב שחזר
זה עתה מאימון שביצע לאחת ממחלקותיו ברמת הגולן. למ"פ בנצרים יש חדר אחד שהוא
חולק עם הסמ"פ. מיטה כפולה משמשת אותם לצד שולחן, שהוא בעצם משרדו. אין
תלונות.

ביקשתי שנשב בחוץ. מיד ערכו את המקום לישיבה נוחה,האם זה היה מתן שדאג מיד לקפה ועוגיות? כשפגע
בנו הארוע השני של פיצוץ הטנק חודש אחר כך, היה לי ברור כי מתן בידרמן ז"ל
שנהרג בתא הטען היה זה שארגן. הכרתיו כנהג בסופה של יניב –ב' קודקוד, דואג לכל.

כשרצו להוציא אותך לקורס מפקדים-סירבת ורצית להישאר נהג טנק בפלוגה מבצעית וכך, כמו תמיד, הצטיינת והפכת להיות הנהג הטוב ביותר בפלוגה שלך ובגדוד כולו, נהג טנק של המ"פ. רק ביום שני בצהריים , דיברנו, אמרת שאתה בבית, אבל מאוחר יותר התקשרת והודעת שאתה בניסנית. ישבנו ודיברנו וכמו תמיד היית שמח ומלא חיים למרות שהקפיצו אותך מהבית.
תמיד דיברנו על המוות בצבא-אבל אתה היית כל כך בטוח בחיים . אמרת: "לי, כלום לא יקרה ". אני יודע שהמשפט הזה נאמר רק כדי לחזק אותנו ולתת לנו כוח. כי כך, במשך כל הזמן שלנו ביחד , תמיד תמכת ועזרת לכולנו כמו אח.
מעולם לא התלוננת, לא קיטרת ולא בכית. תמיד היה בליבך הרצון לעזור לאחרים. לפני שלושה שבועות, ישבנו בבית וגלשנו באינטרנט, חיפשנו מסלולי טיולים, תמיד תכננו שכשתשתחרר, ארבעה חודשים אחרי, נחסוך כסף וניסע לחו"ל.

ברור לי שלא חייב אני להגיע למקום שבו נשרת את גופך ולא למקום שבו הוא ישן כדי לדבר איתך. וגם לא חייב אני לדבר למעשה, כדי שתשמע אותי, כלומר איתך אפשר לדבר שיחה אמיתית, שלמה שלא מוגבלת בזמן ,בקול ובמקום.
כאן גופך נח – מנוחה היא שינה – שינה זה חלום, מכאן לישון זה לחיות בשינה, הרי שמנוחתך פירושה לחיות.נשמתך צרורה בצרור החיים שאת צרור זה איננו מבינים, אך ברור שנשמתך היא חלק ממנו, נשמתך היא כאן ועכשיו.
אני יודע שאתה מחייך ושמח ולא רק משום שהרבה אנשים קרובים התכנסו כאן היום , אלא משום שאתה מסתכל על פרי מעשיך, אתה מסתכל על החיים שהצלת, על העתיד שנתת לנו על חשבונך ובזכותך. אני יודע שאתה מחייך ושמח, כי אתה רוצה שאנחנו נהיה שמחים, שהוריך הנפלאים יחייכו, שאודי יתחתן ויקים משפחה. כי אלו החיים שנתת לנו.
רון, אני רוצה שילדיי יהיו כמוך, מחייכים, צנועים ואמיצים, אוהבים ומצטיינים בכל.

שש שנים וכאילו רק אתמול ישבנו בחדר התדריכים בנצרים ורון דקלם את ציר התנועה, מרחקי הניווט והדגשים לקראת היציאה למבצע.
והיום, כמו אז יושבים חיילים בחדרי תדריכים ומתכוונים למשימות ההגנה על המולדת.מבלי לשאול למה אני? האם אין מישהו אחר? ומהי הדרך הנכונה?
השנה נחגוג 60 שנות עצמאות למדינתנו. אנו יודעים כי 60 שנים אלו התאפשרו לנו רק בזכות אותם חיילים אמיצים שכמו רון הבינו שרק אם ניכון להילחם ונהיה חזקים תתאפשר עצמאותנו. שלמרות הכמיהה העזה לשלום אנו נדרשים לעמוד בעוצמה מול אויבינו הרוצים לכלותינו.
אנו, חיילי ומפקדי צה"ל מחויבים לשמור את מורשתו של רון ויתר אחינו, לעשות הכל כדי לשמור על המשך קיומינו.